קצת לפני שנות ה-90

היום המשפחה שלי חוגגת 29 שנים בישראל!

העליה הרוסית הגדולה שאנו מכירים הייתה בשנות ה-90, עם נפילת מסך הברזל.

אנחנו (ההורים ואני), עלינו קצת לפני, ב-1988.

יצאנו דרך מסך הברזל.

ההורים שלי נלחמו כמו אריות בשלטונות על זכותם לחיות בישראל,

הם כונו "אויבי המדינה" ו"ז'ידים" (יהודי - בעגה מזלזלת)

הק.ג.ב - המשטרה החשאית והידועה לשמצה - ערכה חיפושים בבתיהם

אבא פוטר מהאקדמיה

הם היו רדופים

שנואים

דחוקים לתחתית

והם לא הרפו

הם רצו לחיות במדינה שבה כולם "ז'ידים"

במדינה בה אפשר לאכול בגלוי מצה בפסח

במדינה בה לא צריך לערוך חופה במסתור, בדירה של חברים

במדינה שבה אפשר להאזין לשירים של שלמה ארצי בלי פחד

ואז, אחרי הפגנות, סיכונים, רדיפה והשפלות הם קיבלו אותו!

את האישור לעזוב את ברית המועצות!

הם השאירו דירה גדולה מאחור

קריירה, שכבר לא יכלו לבנות בארץ (הם מעולם לא הצליחו להתגבר על חבלי הקליטה, ולשבור את מעגל ההשרדות)

הם הקריבו חיי תרבות ונוחות

נלקחה מאיתנו האזרחות

לא הורשינו לקחת איתנו רכוש

רק קצת תמונות...

והם היו מאושרים!

עלינו, ב-1988

פגשו אותנו חברי קיבוץ שהתכתבו איתם עוד קודם, בהחבא, כשאבא ואמא למדו עברית במחתרת.

הם עזרו לנו,

ואז ההורים החליטו לעבור לירושלים.

משם הכל היסטוריה

היסטוריה קצת מכוערת

על העם היהודי

עם הבלחות של אור וטוב

אבל גם עם הרב ניצול, מרמה, ו"רוסים, תחזרו לרוסיה".

היום, 29 שנים שאנחנו בארץ

אני עדיין שומעת "אה, ההיא, מברית המוצצות?"

אנחנו לא יוצאים להפגין

אנחנו עסוקים מידי בבניית החיים שלנו, מכדי להצטדק או לעמוד על שלנו

בכלל, כל העלייה המוקדמת של ההורים שלי לא מתאפיינת בחוצפה

הם יהודים כנועים, צנועים, עייפים קצת, שורדים...

וכבר אין להם למה להילחם,

במלחמת חיים הם ניצחו.

אז למה?

למה ?

למה יש אנשים בארץ הזו שרע להם כל כך, עד שהם לא יתנו לנצחון הזה להיות מתוק?

אני רוצה לספר עוד ועוד על ההורים שלי

להנציח את המלחמה שלהם

לעודד אותם

להציף את התודעה של העם שלי

ולא לתת לכם לשכוח!

לא יתכן שעוד לא עברו 30 שנים, וכבר שכחתם את אסירי ציון!

אסור לשכוח!

הלוואי שאצליח לעשות את ההורים שלי מאושרים בארץ הזאת!

כי זאת, כבר המלחמה שלי...

מי מצטרף?

בתמונה: אני, עולה חדשה בירושלים.