פרידה 1

אני גרועה בפרידות.

אני שוקעת בצער עמוק, מדברת שטויות, מתנתקת מהמציאות ומתקשה לתפקד.

הפרידה האחרונה שלי הייתה המבוקרת מכולן.

חפרתי והפכתי את האינטרנט, וחיטטתי בנבכי נשמתי.

למדתי לקבל, להסתגל, ולבכות במידה.

לא, זה לא קל.

וגם לא פייר

אבל זה קרה.

והפעם הזאת - החלטתי לגשת לנושא בצורה מחקרית.

בהתחלה רציתי להבין וללמוד - בשביל להחזיר את הזוגיות.

אחר כך בשביל לנסות לצאת מהדיכאון,

אחר כך נהיה קל יותר.

לא פחות כואב - אבל יותר נסבל

מתקבל על הדעת.

במקום לדעוך - החלטתי לפרוח.

לא כל יום הצלחתי, אבל את רוב הימים אני מצליחה להעביר עם חיוך!

רשמתי לי בצד כל מיני תובנות, ותקצירים של הרצאות, ותמצטתי ספרים,

ועכשיו אני רוצה לשתף אותם פה, בבלוג.

אני יודעת שיש כאלו שימצאו במילים שלי נחמה, חיזוק, תקווה

אני כותבת את זה בשבילן.

פרידה זה דבר כואב. פסיכולוגים רבים משווים אובדן מערכת יחסים לאבל על יקיר שנפטר. פרידה היא דבר הרבה יותר קליל, יחסית למוות, כי שניכם שורדים את זה.

אבל הכאב שלה חד.

כאב הפרידה, בדומה לאבל, נחלק ל-5 שלבים:

(ואותם פיתחה הפסיכיאטרית אליזבט קובלר-רוס)

הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה.

וככה זה קורה:

הכחשה

המנעד של זה רחב, החל מ: "זה לא יכול להיות", "לא יתכן שאני אוהבת אותו כל כך והוא לא"

ועד ל: "סוף סוף! חופש!"

כעס

הכעס מופנה לרוב אל בן הזוג, אך לפעמים הוא מתבטא דווקא בכעס עצמי ורגשות אשמה.

מיקוח

בשלב הזה נעשים נסיונות (כושלים, עצובים ודי מביכים בדרך כלל) לשמר משהו, לחדש את הקשר.

דיכאון

קבלה

קבלה של המצב הקיים והסתגלות.

בין אם את רוצה להשיב עטרה ליושנה, ובין אם את רוצה להמשיך הלאה - עלייך לחוות את כל השלבים.

הפצע צריך להגליד.

וכמו שטונה שר, והוא ממש צודק: "הזמן מרפא את הכל, אם לא הכל את הרוב"...